פידים:
רשומות
תגובות

לסמוך עליו

ילדים מגיעים לעולם מושלמים? כן. אבל יכול להיות שיש פער בין מה שאנו קוראים לו מושלם, למציאות. הרי כל דבר בהוויה שלו הוא מושלם שכן הוא בא ללמד אותנו משהו. לעזור לנו להתפתח.

כל ילד הוא אחר. וטוב שכך. בעולם של היום אנחנו יותר ויותר מעודדים את הילדים להיות מה שהם, לפתח את היצירתיות שלהם את המהות המיוחדת והייחודית שלהם. וכך, כהורים אנחנו מתנועעים בגמלוניות מזהירה או פחות על החבל הדק שבין לאפשר לילד שלי להיות הדבר הנפלא שהוא ולהבין אותו, לבין לשמור עליו, לדאוג לו ולעזור לו כשנדמה לנו שהוא זקוק לעזרתנו / תמיכתנו/ תיקוננו….

מתי להתערב? מתי לתת לו ללמוד לבד? זה כמו להכניס בשבילו את המשולש לחור המשולש שלו , כשקשה לנו לראות את התסכול שלו, כמו להשלים לו את חתיכת הפאזל החסרה או לדחוף אותו כשהוא מנסה להתרומם על הסולם, להכין בשבילו את שיעורי הבית, לדחוף לו את האוכל בכפית כי הוא לא נגע בארוחת הערב.

האיזון עדין מדי. זה עידן של הורות מודעת. הכל מוטל היום בספק, החינוך,  משרד הבריאות, החיסונים, הלידות בבתי חולים,  החיתולים, הירקות. האחריות עלינו  וכמה פעמים ביום אנחנו נתקלים במצבים עם תפילת הלוואי והייתי יודע מה הדבר הנכון לעשות או להגיד.

כולנו נושאים בליבנו ביקורת על הדרך שבה חונכנו אנחנו.. כולנו רוצים להיות הורים טובים יותר אבל נדמה לי שכך או כך, הדרך שבה גידלו אותנו היא הדרך שאנחנו מכירים וכל שינוי שנבצע הוא בסך הכל סטייה קטנה ימינה או שמאלה, או שנעיז ונאמר, למעלה, מהקו שטוו הורינו, וסבינו וסבי סבינו.

למדתי לסמוך

 אני מטפלת ברפואה סינית. על מדף התרופות שלי עומדת שורה מרשימה ומפוארת של פורמולת צמחי מרפא לטיפול בהצטננות, בשיעול, בליחה, בחום, בתולעים, בשלשולים, שמן עיסוי לחיזוק הריאות, ועוד, ועם כל עווית הכי קטנה של הבן שלי, הוא כבר יודע לפתוח את הפה לפיפטה המתאימה המתקרבת אליו במהירות.

ומה עם לסמוך עליו? לסמוך על הגוף המתוק הקטן והחזק שלו, שהוא יכול להתגבר. שהחום יחזק אותו, שלפעמים הגוף צריך להיות חולה כי הוא בדיוק התעייף מקפיצת הגדילה הקוגניטיבית שעבר או שהוא לקראת אחת אחרת. ואני מדברת על באמת לסמוך. להאמין בו. לספר לו שאני מאמינה בו. שיאמין גם הוא ביכולות המופלאות של המכונה בה הוא בחר ללוות אותו בחיים האלה. לסמוך על כוח החיים השוכן בו ובכל אחד מאיתנו שרוצה להמשיך קדימה, לצמוח למעלה. לאפשר את המנוחה, החיבוק והמרק ולראות איך יצאנו מזה (גם הוא וגם אני) בריאים יותר ומאמינים יותר בעצמנו וביכולת המופלאה של הגוף והרוח שלנו.

ולילדים בריאים יש סיכוי טוב יותר להפוך להיות מבוגרים בריאים!

  

(כמובן כמובן – הכתוב הנ"ל הוא הבעת דיעה חופשית ואינו מתיימר להיות  המלצה רפואית! יחד עם זאת – מוזמנות ומוזמנים להתייעץ כאן על כל נושא רלוונטי)

Pumping someone else's blood

This is how it works
You're young until you're not
You love until you don't
You try until you can't
You laugh until you cry
You cry until you laugh
And everyone must breathe
Until their dying breath

No, this is how it works
You peer inside yourself
You take the things you like
And try to love the things you took
And then you take that love you made
And stick it into some
Someone else's heart
Pumping someone else's blood
And walking arm in arm
You hope it don't get harmed
But even if it does
You'll just do it all again

אמנם כבר עתיק אבל חזר אלי ביום בהיר אחד, התגנב לו דרך החלון של האוטו עם ריחות חמוצים מתוקים נוסח סיצ'ואן של לפני 3 שנים.

אני אוהבת לחשוב על מי ומה בתוך הלב שלי, מפמפם אותו, מניע אותו, משמח אותו, מעודד אותו להמשיך לא לחדול. הופך אותו לשליט חכם או טיפש על הממלכה הזו שהיא אני.

היא משוגעת וגאונית. לפחות כמו אביתר בנאי

והכי חשוב (מיכלי) זה איך הנקודות מתחברות בסוף

תהנו

http://www.youtube.com/watch?v=PErGYWLO9GE&feature=player_embedded

שוב ההתמכרות הזו

אני רואה את זה כל כך הרבה בקליניקה… מסביבי…

תמיד המחשבה שאנחנו לא מספיק טובים, יכולים יותר, אסור לנו לנוח, אם לא נעשה ככה וככה וככה – הכל יקרוס!!!

האמנם?

לא יסתובב הכדור על צירו? היין לא יהפוך ליאנג? היאנג לא יהפוך ליין? הסתיו לא יתחלף לחורף? היום לא ינוח ויאפשר ללילה לעלות?

ינוח.

הלילה יעלה.

האם אנחנו לא מבקשים מספיק עזרה? האם אנו מסרבים להודות שאיננו מושלמים? האם הרעיון הוא לא פשוט לבקש עזרה מעצמי, לומר בשקט – מה שיש זה מספיק טוב. לומר למטופליי – מה שיש זה נהדר. עם זה נעבוד.

בוא רק תביא את כל מה שיש לך. בוא נתגייס יחד לטיפול. האם אתה מוכן לחשיפה?

בעדינות – לחשוף את נקודות התורפה – להתבונן בהן, לפרק אותן ואז שם לחזק.

לא לעודד את ההתמכרות הזו, את ה " full gas in neutral" הזה…….

לחזק מספיק מבפנים את העצמי העדין והרך הזה שרוצה להיות נאהב, ולהיות מאוהב, ונתמך ומוגן ובטוח.

 

 

כולם חולים בזה

כולם בריאים מתחת לזה

 

מה אתם חושבים?

 

עוד מצמוץ

ואם כל זה ייגמר מחר?

לא בבת אחת, יותר לאט, עם זמן להיפרד….

מה תחשבו? האם זה היה בסדר? האם עשיתם את מה שבאתם לעשות? זה היה שווה?

אני אולי אצטער. רק התחלתי אני חושבת, החיים רק התחילו

אבל המצמוץ הזה, כמה אנשים הולכים בלי להגיד סיימתי? עשיתי את זה וגם לא רע בכלל? האם יש בכלל משהו לעשותו?

פעם כשהייתי קטנה אני זוכרת שפניתי אל אבי בטוענה… אני מחכה שהחיים יתחילו כבר. אבל דנהלה, הוא הפציר, הם כבר התחילו מזמן…..

הם מתחילים ומסתיימים, לפעמים בזמן לפעמים זה לא מרגיש בדיוק בזמן, קצת כמו לפספס טיסה…. ואז שוב לחשוב על המשמעות של כל זה, אם לא סיימתי אז יש בכלל משמעות לכל מה שעשיתי? לא הקמתי מדינה….

הם באמת מצמוץ. אנחנו באים ואז (לפעמים פתאום) הולכים וזהו. ולוקחים את הביקור הזה כל כך ברצינות. זה לא גורם לכם לרצות לשמוח? להיות יותר קלילים בקשר לכל זה? ליהנות? אין תפקידים גדולים מדי, כל אחד הוא התבטאות אנרגטית של כל הגורמים שהביאו ליצירתו, עלינו רק לתת לה להתבטא, לא להתנגד, לא לנסות להיות אש אם אתה מים, להרפות ולאפשר.

זה

נשמע

כל

כך

פשוט.

האם הפרח לפני שהוא נובל חושב לעצמו כמה עיניים ראו אותי? כמה מתוכן באמת חשבו שאני יפה? האם איכפת לו בכלל? הוא נולד להיות אדום ופורח לחודשיים בדיוק. מחר יפרח כאן פרח אחר.

זה לא טוב או רע זה ככה וזהו.

"מעמיק ושוקט, חף ממורכבות

זוהר בבהירות שאין לה גדרות

מעבר לחשיבה של רעיונות מוגדרים,

זהו עומקה של תודעת המנצחים.

ואין דבר שיש לגרוע ממנה

או דבר שיש להוסיפו.

זהו פשוט הנקי מרבב

המביט בעצמו בטבעיות."

(ספר המתים והחיים הטיבטי)

בעודי יושבת למדיטציית בוקר מול חלון גדול, נוף וחתיכת ים בזכות ראות טובה משהו גרם לי לפקוח את עייני ולפגוש מילימטרים ספורים מאפי את הכדור השחור והלח הניצב בקצה אפה של כלבתי המסורה פרודנס.

קצת מעל הכדור השחור ניצבו להן שתי עיניים שנראו הרבה יותר גדולות בהביטי בהן ממרחק נשימה זה, והזווית החיצונית שלהן נוטה מעט כלפי מטה, משוות לכלבתי המסורה הבעה נוגה.

'אמא', היא שאלה, 'מה קרה לך? מה את עושה?'

'אני מנסה להתבונן במחשבותי, לסגל ראייה רחבה צ'ואנג טסהאיסטית. את רוצה להצטרף, או שאפתח לך את דלת הרשת ותצאי לשחק?

היא בחרה ספק נאלצה לבחור, באפשרות השנייה, ואני שבתי להתבונן בנשימתי ובמחשבותיי, מדמה עצמי לציפור עפה ממעל בוחנת את בעיותי הגדולות וקונפליקטי האגו ממרחק עד שאגיע למן צחוק טאואיסטי מתגלגל שיגרום לי לראות ולהבין.

http://www.sinit.co.il/2010/07/11/הצפרדע-שבבאר-צוואנג-טסה-ואני/

אני לא הכאב שלי

זה התחיל להתמקם שם בבטן העליונה, הקרנה עמומה לכיוון הגב, אוי לא הנה שוב זה בא. הייתי טובה, אני לא מתקרבת לשום דבר שומני כבר שלושה שבועות, אוכלת רק בבית ורק מה שמותר, לומדת איך להכין  אוכל טעים בלי לטגן את הבצל או לאדות בשמן לפני… אבל אני כבר מכירה את התחושה הזו. היא מתחילה בקטן  ובעוד שעה מעכשיו אני הולכת לסבול. הרבה. ואין מה לעשות בקשר לזה.

יש לי אבנים בכיס המרה.

אני מטפלת ברפואה סינית. אני בחורה צעירה ובריאה. אני לא אמורה לתת לחום ולחות להצטבר לי במרידיאנים ובטח שלא באיברים, אני אוכלת בריא ועושה יוגה ומדיטציה,  יש קצת לחץ בחיים אבל למי אין? אני משתדלת. ובטח שאני לא אמורה להיות מאושפזת שבוע שלם בבית חולים ולא לחזור לעוד אשפוז כמה ימים אחרי, וזה לא יכול להיגמר בניתוח להוצאת כיס המרה!

כיס המרה, זה לא אפנדיציט, הוא לא סתם שם. הוא מפרק שומנים, יש לו תפקיד מוגדר וידוע, לא מוציאים איברים כי  הם קצת מפריעים. אני יודעת, יש סיבה לדברים, אם זה לא מתבטא באבני מרה, זה יבוא מכיוון אחר. זה לא פיתרון.

אתמול בערב כשהגיע שוב הכאב וכבר היכרתי אותו. (אני והוא כבר בכינו ויבבנו ביחד והפכנו יחד עם מורפיום! לפירה מעוך היטב), שוב התקפלתי ופצחתי בבכי מר.

אחרי כמה דקות ארוכות כאלה,  נמאס לי לבכות בחוסר אונים שכזה. משהו בתודעה הקסומה שלי התעורר פתאום ואמר – 'אני יותר חזקה מזה', אחרי כל מה שתירגלת ולמדת, השתמשי בי, השתמשי בי היא הפצירה.

זהו. רגע  מופלא אחד ויצאתי משם.

אני לא הכאב שלי, ידעתי. זו רק עוד תחושה בגוף.

כך עצרתי  והתבוננתי מהצד בגוף שלי.

כתלמידת ויפסאנה ממושמעת, סרקתי אותו מכף רגל ועד ראש ובחזרה, וכשעברתי שם באזור בטן עליונה, שם ליד כיס המרה, הכאב הזה שהיה עד לפני שניה כה נורא,  היה רק עוד תחושה.

הקשר שלנו אל הגוף הוא חזק. (שלא לדבר על המחשבה והרגש) ולא רק אל הגוף,  לכל מה שחומרי וארצי. ההיקשרות היא לכל מה שיש לי. חפצים בחיי באים והולכים,  אני מאבדת את המצלמה, את הארנק, את התעודת זהות, אבל נשארת אני, גונבים לי את המחשב עם כל מה שכתבתי אי פעם וכל התמונות מסין, אך אני עדיין נשארת אני. אפילו אהובים באים והולכים. אבל הגוף? גם הוא לא באמת אני? שמעתי על זה קראתי על זה , אבל עוד לא באמת היכרתי את זה.

כשגיששתי את צעדיי הראשונים בנבכי תורות המזרח, נשאלתי שוב ושוב: האם הגוף שלי הוא אני? אם אקצוץ את שערי, האם זו לא תהיה עוד אני? ואם חס וחלילה תיכרת ידי השמאלית? והימנית? ושתי רגליי? ואם לא יהיה לי כיס מרה?

לרגע אחד מופלא, פגשתי את התודעה.

היא היתה שם ליד הגוף. לא פוחדת, לא שופטת, רק חומלת ומאפשרת ומתבוננת וממתינה

הגוף כעס ולא וויתר והגביר את הכאב וצווח ובכה וניסה למשוך אותי חזרה אליו.

אך גם היא, התודעה עקשנית ובשבילי זה היה רגע של ניצחון, של הצלחה.

שם, מחוץ לגוף מתבוננת בכאב עד שהוא עבר. ואז  בתשישות רבה צנחתי אל  שינה ערבה.

אני חושבת שצריך הרבה בגרות בשביל לקבל את האהבה בצורתה החדשה.
אתמול ראיתי זוג מבוגרים גרמנים בשדה התעופה. היא נלחצה ועשתה סצנה הוא אחז בזרועה ברכות תקיפה ומעין סידר לה תראש, הרגיע אותה. זה היה יפה בעיניי.
בסופו של דבר שני אנשים לא יכולים להיות מאוהבים כל הזמן 24/7 אבל הם כן יכולים להבין שהם בחרו מישהו לשמור עליו ושישמור עליהם במקרה הטוב לתקופת חיים.

תקופת ההתאהבות היא כל כך קסומה, שנינו מרחפים באוויר אוחזים ידיים, מרגישים מעל כולם, חולקים את סוד הכנפיים המשותפות שלנו ולא חושבים אם יום אחד ניפול ארצה או לא וגם אם כן מקווים שאולי זה לא יקרה לעולם. לא אנחנו, זוג כמונו אין.

ראיתי זוג במכונית לפניי מתנשק, הם נראו בסביבות גיל החמישים, נראו אנשים קשי יום, לרובנו החיים לא באים בקלות. חשבתי לעצמי, האהבה היא המקום הגבוה ביותר בו בני אדם יכולים להיפגש. להמריא מעבר למקום בו נמצאים גופם ותודעתם אל הקומה הגבוהה של הנשמה. לחוש את הרוח שלהם במקום כה נשגב. איך במקום כזה הם לא חושבים מה הם ומי הם ואם הם טובים או לא ומה רע ומה קשה. הם פשוט אוהבים.

הרבה שנים חייתי לבד ולמדתי, לפעמים אני שמחה, לפעמים עצובה, מיוסרת, מתוסכלת, בודדה, ואז שוב מלאת סיפוק, ומרוצה. עכשיו לא הרבה שנים עם בן זוגי אני מתחילה להבין, אני עדיין כאן. לפעמיים שמחה, לפעמים עצובה, מיוסרת, מתוסכלת, בודדה, ואז שוב מלאת סיפוק, ומרוצה.
האושר הראשון, אז, בא עם כל החבילה כדי שאשאר ולא אברח. עכשיו כבר עם ילד לא בורחים כל כך מהר אלא נשארים להבין מה קורה אחרי האהבה. ואיך היא נראית, האהבה שאחרי האהבה.
אני מתבגרת

כל רגע אני לוקחת את כל מה שהייתי עד עכשיו, את כל מה שלמדתי, חישלתי, נכשלתי, צלחתי, אהבתי, נבגדתי, פחדתי… לבנות את הרגע הבא שלי.
בסינית: QI HUA . השתנות הצ'י, האנרגיה.
בכל רגע אנו מכילים את כל מה שהיה, הכל רשום והכל זכור וכלום לא הולך לאיבוד. ובכל רגע אנחנו כבר משהו חדש ומפותח יותר. מפוכח יותר.

להכיר את עצמנו זה דבר אחד. לשמר את התדמית שלנו בקונספציה קבועה… זה בזבוז של כל מה שאנחנו יכולים להיות…

גבולות אל החופש

כבר שמונה חודשים לא מצליחה לכתוב מילה לא מצליחה לכתוב מילה. אמנם כתבתי את כל סיפור הלידה, אך פורצים  חומסים באו וגזלו את לפ טופי ומאז שוב, לא הצלחתי לכתוב מילה. אני שהכתיבה היא לי פורקן, רגעים עם עצמי של שאלה ותהייה ובלבול וכך פתאום מילה חוברת עוד מילה וזה יוצא בכלל לא רע ואז הגאווה, בעצם אני די טובה. אבל כבר הרבה זמן לא מצליחה לכתוב מילה

לפני שמונה חודשים ויומיים ילדתי. את בני הבכור, המתוק האהוב.

לידה…. שעות יפות של צחוק והנאות…. הכאב משך אותי, הפך אותי, ערבל אותי, כיווץ אותי, מתח אותי, ייבש אותי, הרדים אותי, הקפיץ אותי. משהו גדול עומד לקרות, משהו גדול עומד להשתנות, עוד שעה וחצי של לחיצות, אלוהים אני  פוחדת להרפות, להתמסר, אפשר להתחרט? להחזיר? אני עוד לא מוכנה….

להתמסר לכאב של הצירים.

ככה למדתי.

להרפות זה פחות כואב. אבל העניין לא נדון עד תום. זה הרבה מעבר מלהרפות אל תוך הכאב, זה להרפות אל תוך הזרועות הגדולות של אלוהים, של היקום, של האבולוציה, הזרועות של המערכת, של כל הדורות שלפניי, של כל הנשים שלפניי שפעם היו חופשיות ועצמאיות, זה לעבור מהצד החוגג לצד הדואג, זה לוותר על הנעורים,

זה להפוך להיות אמא!

בדיעבד זה יותר ברור,

עכשיו זה גם יותר ברור למה לידות שניות הן יותר קלות

כבר איבדת את עצמך פעם אחת.

חוץ מזה, שעכשיו כשאת אמא – את מתקתקת.

ועכשיו, כמו זכיתי בהארה, עכשיו פתאום אני מבינה את הסבל שבעולם, גם את האהבה, אני מבינה מה זה כאבים בגוף, אני מבינה מה זו עייפות, אני מבינה מה זה להרגיש כמו קליפת חצי תפוז ריקה, סחוטה, אני מסתכלת על כל אלה שעל חלונם הצידי האחורי ברכב תלוי מגן שמש של שילב, ואני מרגישה שאני מבינה אותם, שאני חלק מהם, שאנו חולקים את אותה מנה של סבל מהול בבלבול מהול בתחושת עבדו עליי, מהול בהתרגשות, אהבה, התלהבות ושמחה. גם בהם מסתכלות עיניים קטנטנות בגובה חצי מטר כאילו הם הם האלוהים, הבורא היצור החכם ביותר בעולם, יודע הכל, מכיל הכל , מבין הכל,

לאט לאט אמת נוספת מתבהרת, יוצאת מן האפילה, מן הידיעה העתיקה שהודחקה ועומדת כאן מולי רצינית וברורה – היצור הקטן המתוק היפהפה והטהור הזה, אני עכשיו אחראית לכל התסביכים שלו. אני , שבקושי מצליחה לשמר את עצמי עכשיו מעבירה את הסרטים שלי עוד דור.

למען הפרוטוקול והפוליטקלי קורקט:

אלו רגשות מעורבים, הבן שלי מדהים. על מצחו מתנצנצות האותיות "א ה ב ה". אני מקטרת אבל רוב היום על שפתיי חיוך

המורה שלי לרפואה סינית, ציטט מהבודהה או חיבר בעצמו: החיים הם סבל. מי שיחשוב שהחיים הם אושר וגן עדן יסבול כל חייו. מי שיבין שהחיים הם סבל, יוכל לחיות חיים מאושרים.

בתמימותי, מאמינה גדולה באהבה, חוזרת הודו היפית  בת 22, התנגדתי נחרצות למשפט הזה. היום, כמעט 3 שנים לאחר שסיימתי את לימודיי, ישבתי במספר רטריטים, בהיתי שעות בשמיים כחולים דרך חלונות של מספר בתים, אחרי טיפול, שנה בסין, חתונה וילד, אני מבינה.

החיים הם סבל, או, בחיים יש סבל וחייבים לקבל את זה. האושר הגדול, זה המתגלה בין התקופות הקשות, הוא הפרי של המאמץ, הוא השכר על הטיפוס הקשה בהר ועל צליחת המכשולים.

גם לפני הילד היה קשה. לחפש זוגיות בריאה היה קשה (למצוא אותה היה כבר קל) להגיע לסיום הלימודים בהצלחה ועם תחושת ערך עצמי היה קשה (להיות שם כבר היה קל),  לסגור את החודש היה קשה, להצליח במקצוע היה קשה. לקום כל בוקר עם חיוך וללכת לישון עם חיוך – הצריך עבודה.

הקשיים האלו הם המקפצות שלנו אל עבר הביטחון והערך העצמי, הבריאות, הסיפוק, הלמידה והאהבה. מורה אחר שלי דיבר על להיות בעל עיניים של תלמיד. כך להסתכל על העולם וללמוד מכל דבר.

כל חיי חיפשתי את החופש ולהיות חופשייה. ברגע אחד ויתרתי על כל זה.

הילד שלי, המעבר להורות, אם כאן טמון קושי וסבל גדול (איבוד החופש) כנראה שכאן גם טמון אושר הגדול. ההזדמנות ללמוד עוד, לפתח את יכולות ועוצמות הלב ומול המראה הקטנה הזו בגובה חצי מטר, להפוך לאדם טוב יותר וכך מאושר ואוהב יותר.

Ling Dao, זהו שמה של הנקודה הרביעית על מרידיאן הלב. זוהי נקודה בעלת איכות של מתכת.

בסינית מדוברת, המונח "lingdao" משמעו להנהיג, להוביל.

תפקיד המתכת כאן, הוא לתת ללב את הגבולות שלו כדי שפוטנציאל האנרגיה שבו יוכל להתממש. כפי שנהר ללא דפנות יישאר כביצה, או יתייבש ולא יגיע לים, כך גם הלב, שליט הממלכה (הלא היא הגוף שלנו על איבריו, רגשותיו, מהותו ומחשבותיו) עם הגבולות המתאימים יוכל להוביל עצמו בדרך שלו (הדאו) אל ההגשמה והאושר.

לממש את הפוטנציאל שלו.

May all  be happy

Woodstock Festival '69. Bethel, New York.  Signposts help festival goers find their way.  ©Tom Miner/The Image Works

http://www.topfoto.co.uk/gallery/Woodstock1969/ppages/ppage38.html (לאוהבי וודסטוק ורודפי החופש)

Follow

Get every new post delivered to your Inbox.