ואם כל זה ייגמר מחר?
לא בבת אחת, יותר לאט, עם זמן להיפרד….
מה תחשבו? האם זה היה בסדר? האם עשיתם את מה שבאתם לעשות? זה היה שווה?
אני אולי אצטער. רק התחלתי אני חושבת, החיים רק התחילו
אבל המצמוץ הזה, כמה אנשים הולכים בלי להגיד סיימתי? עשיתי את זה וגם לא רע בכלל? האם יש בכלל משהו לעשותו?
פעם כשהייתי קטנה אני זוכרת שפניתי אל אבי בטוענה… אני מחכה שהחיים יתחילו כבר. אבל דנהלה, הוא הפציר, הם כבר התחילו מזמן…..
הם מתחילים ומסתיימים, לפעמים בזמן לפעמים זה לא מרגיש בדיוק בזמן, קצת כמו לפספס טיסה…. ואז שוב לחשוב על המשמעות של כל זה, אם לא סיימתי אז יש בכלל משמעות לכל מה שעשיתי? לא הקמתי מדינה….
הם באמת מצמוץ. אנחנו באים ואז (לפעמים פתאום) הולכים וזהו. ולוקחים את הביקור הזה כל כך ברצינות. זה לא גורם לכם לרצות לשמוח? להיות יותר קלילים בקשר לכל זה? ליהנות? אין תפקידים גדולים מדי, כל אחד הוא התבטאות אנרגטית של כל הגורמים שהביאו ליצירתו, עלינו רק לתת לה להתבטא, לא להתנגד, לא לנסות להיות אש אם אתה מים, להרפות ולאפשר.
זה
נשמע
כל
כך
פשוט.
האם הפרח לפני שהוא נובל חושב לעצמו כמה עיניים ראו אותי? כמה מתוכן באמת חשבו שאני יפה? האם איכפת לו בכלל? הוא נולד להיות אדום ופורח לחודשיים בדיוק. מחר יפרח כאן פרח אחר.
זה לא טוב או רע זה ככה וזהו.
"מעמיק ושוקט, חף ממורכבות
זוהר בבהירות שאין לה גדרות
מעבר לחשיבה של רעיונות מוגדרים,
זהו עומקה של תודעת המנצחים.
ואין דבר שיש לגרוע ממנה
או דבר שיש להוסיפו.
זהו פשוט הנקי מרבב
המביט בעצמו בטבעיות."
(ספר המתים והחיים הטיבטי)
מאחלת לך עוד אינספור מצמוצים של ניצחונות פשוטים וטבעיים
שיש לכבוש לפעמים כמה פעמים עד שאפשר להגיד. ניצחתי.
אתמול בלילה פתחתי את ספר הדאו, רגע לפני שנבהלתי שאני מאבדת את הדרך…
הפסקה על הפרח האדום שפורח ברוב הדרו ולא חושב על העיניים שרואות אותו, הזכירה לי את הפרק "שאיפות אישיות" :
הטבע הוא שלם
השמיים נצחיים
והארץ לעולם עומדת
הם חיים לנצח
מכיון שאין להם רצון
גם החכם
כמו השמים
וכמו הארץ
אינו עסוק בעצמו
ולכן
שלם הוא
עם הבריאה
מפני
שאין
בו
שאיפות
יכול
הוא
לממש
אהבה
במלואה
תודה לך.
האהבה בעייני זו המטרה.
וכנראה שגם הדרך.
אז ראית שבעצם תמיד היית על הדרך?
אהבתי. נקודה.