אני רואה את זה כל כך הרבה בקליניקה… מסביבי…
תמיד המחשבה שאנחנו לא מספיק טובים, יכולים יותר, אסור לנו לנוח, אם לא נעשה ככה וככה וככה – הכל יקרוס!!!
האמנם?
לא יסתובב הכדור על צירו? היין לא יהפוך ליאנג? היאנג לא יהפוך ליין? הסתיו לא יתחלף לחורף? היום לא ינוח ויאפשר ללילה לעלות?
ינוח.
הלילה יעלה.
האם אנחנו לא מבקשים מספיק עזרה? האם אנו מסרבים להודות שאיננו מושלמים? האם הרעיון הוא לא פשוט לבקש עזרה מעצמי, לומר בשקט – מה שיש זה מספיק טוב. לומר למטופליי – מה שיש זה נהדר. עם זה נעבוד.
בוא רק תביא את כל מה שיש לך. בוא נתגייס יחד לטיפול. האם אתה מוכן לחשיפה?
בעדינות – לחשוף את נקודות התורפה – להתבונן בהן, לפרק אותן ואז שם לחזק.
לא לעודד את ההתמכרות הזו, את ה " full gas in neutral" הזה…….
לחזק מספיק מבפנים את העצמי העדין והרך הזה שרוצה להיות נאהב, ולהיות מאוהב, ונתמך ומוגן ובטוח.
כולם חולים בזה
כולם בריאים מתחת לזה
מה אתם חושבים?
זו החברה, תנאים שמוכתבים כבר בבית ספר, יש כאלה שמקבלים את זה בעודם בגן.
העבודה המגניבה והשווה, הכסף, האוטו הגדול והמגניב, הדירה הגדולה או לחילופים הבית הפרטי הגדול בהם נגור… כל הדברים הללו משדרים לאנשים עוצמה וכוח.
אהבה, אינטימיות, כבוד מינימלי לבני אדם באשר הם- למרות היותם אבני הבסיס של כולם (גם השווים והמגניבים), ולמרות שרוב האנשים נופלים בלי זה- הפכו להיות חולשות.
בעיה.