ילדים מגיעים לעולם מושלמים? כן. אבל יכול להיות שיש פער בין מה שאנו קוראים לו מושלם, למציאות. הרי כל דבר בהוויה שלו הוא מושלם שכן הוא בא ללמד אותנו משהו. לעזור לנו להתפתח.
כל ילד הוא אחר. וטוב שכך. בעולם של היום אנחנו יותר ויותר מעודדים את הילדים להיות מה שהם, לפתח את היצירתיות שלהם את המהות המיוחדת והייחודית שלהם. וכך, כהורים אנחנו מתנועעים בגמלוניות מזהירה או פחות על החבל הדק שבין לאפשר לילד שלי להיות הדבר הנפלא שהוא ולהבין אותו, לבין לשמור עליו, לדאוג לו ולעזור לו כשנדמה לנו שהוא זקוק לעזרתנו / תמיכתנו/ תיקוננו….
מתי להתערב? מתי לתת לו ללמוד לבד? זה כמו להכניס בשבילו את המשולש לחור המשולש שלו , כשקשה לנו לראות את התסכול שלו, כמו להשלים לו את חתיכת הפאזל החסרה או לדחוף אותו כשהוא מנסה להתרומם על הסולם, להכין בשבילו את שיעורי הבית, לדחוף לו את האוכל בכפית כי הוא לא נגע בארוחת הערב.
האיזון עדין מדי. זה עידן של הורות מודעת. הכל מוטל היום בספק, החינוך, משרד הבריאות, החיסונים, הלידות בבתי חולים, החיתולים, הירקות. האחריות עלינו וכמה פעמים ביום אנחנו נתקלים במצבים עם תפילת הלוואי והייתי יודע מה הדבר הנכון לעשות או להגיד.
כולנו נושאים בליבנו ביקורת על הדרך שבה חונכנו אנחנו.. כולנו רוצים להיות הורים טובים יותר אבל נדמה לי שכך או כך, הדרך שבה גידלו אותנו היא הדרך שאנחנו מכירים וכל שינוי שנבצע הוא בסך הכל סטייה קטנה ימינה או שמאלה, או שנעיז ונאמר, למעלה, מהקו שטוו הורינו, וסבינו וסבי סבינו.
למדתי לסמוך
אני מטפלת ברפואה סינית. על מדף התרופות שלי עומדת שורה מרשימה ומפוארת של פורמולת צמחי מרפא לטיפול בהצטננות, בשיעול, בליחה, בחום, בתולעים, בשלשולים, שמן עיסוי לחיזוק הריאות, ועוד, ועם כל עווית הכי קטנה של הבן שלי, הוא כבר יודע לפתוח את הפה לפיפטה המתאימה המתקרבת אליו במהירות.
ומה עם לסמוך עליו? לסמוך על הגוף המתוק הקטן והחזק שלו, שהוא יכול להתגבר. שהחום יחזק אותו, שלפעמים הגוף צריך להיות חולה כי הוא בדיוק התעייף מקפיצת הגדילה הקוגניטיבית שעבר או שהוא לקראת אחת אחרת. ואני מדברת על באמת לסמוך. להאמין בו. לספר לו שאני מאמינה בו. שיאמין גם הוא ביכולות המופלאות של המכונה בה הוא בחר ללוות אותו בחיים האלה. לסמוך על כוח החיים השוכן בו ובכל אחד מאיתנו שרוצה להמשיך קדימה, לצמוח למעלה. לאפשר את המנוחה, החיבוק והמרק ולראות איך יצאנו מזה (גם הוא וגם אני) בריאים יותר ומאמינים יותר בעצמנו וביכולת המופלאה של הגוף והרוח שלנו.
ולילדים בריאים יש סיכוי טוב יותר להפוך להיות מבוגרים בריאים!
(כמובן כמובן – הכתוב הנ"ל הוא הבעת דיעה חופשית ואינו מתיימר להיות המלצה רפואית! יחד עם זאת – מוזמנות ומוזמנים להתייעץ כאן על כל נושא רלוונטי)

אהבתי
יש לי 4 ילדים הגדולה מתקרבת ל 15 לאחר ש
היא הלכה לפעוטון שיכורה מטיפות…החלו התובנות לשקוע
אין כמו הבישולים הביתיים מחט במקום הנכון ופורמולה אם באמת צריך לתת עוד משהו.
אם הם מושלמים ואנו באמת מאמינים בזה אז למה חותכים להם את הבולבולון מיד כמה ימים אחרי לידה? ואיך ילד שעבר טראומה כזו יכול אי פעם לסמוך על הגוף שלו, שלמותו ובריאותו? שהרי מה נשאר שלם בו אחרי החיתוך בעצם?
אני מסכימה שאינטואיציה של ילד והקשבה לבטנו הרכה ולמה נכון לה, זה הדיוק הכי נכון לילד. ..איך אומרים?".. מרבה שכל מרבה דאגות.." פעם כשידענו פחות דאגנו פחות …"? לא בטוח! כי ידע הוא סוג של כוח. ואנחנו, ההורים לעיתים קרובות מרגישים שאין לנו ידע וכוח לתת מענה הולם ונכון לסיטואצייה-אם בנושא בריאותי,התנהגותי, ואפילו רגשי לא מעט פעמים.
זה דור אחר עם תדר אחר ורצונות וחלומות אחרים!! עידן דיגיטאלי בעולם יותר רוחני…!!! חשבתם על השילוב העניין הזה???
דנה יקרה, כתבת עליי. אני מרגיש את ה"הלוואי וידעתי מה נכון" כמה פעמים ביום.
וגם אני "חם על המחט ועל צמחי המרפא", והילד שלי גם פותח בכיף את הפה ומראה לי איפה לדקור אותו.
וגם אני לא תמיד בטוח בדיעבד שהיה ממש דחוף להתערב.
נתת לי עוד חומר למחשבה. תודה נשמה!